<h1>ספר החינוך מצוה קס"ט</h1>
<h2>דף נב:</h2>
לטמא אדם מצורע, כלומר שמצוה היא עלינו שכל מי שיהיה מצורע שיבא אל הכהן לשאול על צרעתו והכהן יטמאנו או יטהרנו, והוא יתנהג על פי התורה הכתובה כאשר יצונו הכהן ולא יקח הדבר כחולי הבא במקרה אלא יתן לב עליו וידע כי גודל עונו גרם אותו, שנאמר [ויקרא י"ג] אדם כי יהיה בעור בשרו וגומר והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. ומצוה זו כוללת כל משפטי צרעת אדם מה שממנה טמא ומה שממנה טהור, ומה שממנה צריך הסגר ומה שאינו צריך הסגר, ומה שצריך עם ההסגר גלוח או אינו צריך גלוח, כלומר תגלחת הנתק, ומלבד זה דינין הרבה. וענין הצרעת הוא שילבין מקום אחד או הרבה מקומות בעור בשר האדם ויהיו אותן המקומות לבנים הרבה עד שידמה הלובן שלהם ללובן קרום ביצה ולמעלה ממנו בלבנינות, אבל כל זמן שיהיה כהה למטה ממראה קרום ביצה אין זה צרעת אלא בהק הוא, כלומר חולי אחר שאינו ממין צרעת כלל אלא כמיני הגרב ושאר מיני נגעים הנעשים באדם. וארבע מראות לובן של צרעת הן בעור בשר האדם, השתים הן אבות והן שאת ובהרת, והשתים תולדות להן, כלומר שהן למטה בלובן מאלו השתים שנקראים אבות, וזהו אמרם זכרונם לברכה [נגעים פ"א מ"א] מראות נגעים שתים שהן ארבע בהרת וספחתה שאת וספחתה, ופירוש ספחתה כלומר תולדתה שאין לשון ספחת אלא לשון טפלה. וארבע המראות אלו דמו אותן חכמים אחת לצמר לבן נקי, וזהו שאת, ואחת לשלג, וזהו בהרת, ואחת לסיד ההיכל, והיא תולדת בהרת, ואחת לקרום ביצה, והיא תולדת שאת. ארבע מראות אלה הם הטמאים ומצטרפין זה עם זה לטמא. וכל שאין מכיר אותן בחלוקיהן ושמותיהן אינן דן אלא על פי מכיר, וכמו שנאמר למטה בדיני המצוה.
משרשי המצוה לקבוע בנפשותינו כי השגחת השם ברוך הוא פרטית על כל אחד ואחד מבני אדם, וכי עיניו פקוחות על כל דרכיהם, כמו שכתוב [איוב ל"ד] כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה, ולכן הזהרנו לתת לב אל החולי הרע הזה ולחשוב כי החטא גרם אותו, וכבר אמרו זכרונם לברכה [ערכין ט"ו ע"ב] כי בחטא לשון הרע יבא ברוב ולא נקחנו דרך מקרה, ויש לנו לבא אל הכהן שהוא העומד לכפרת החוטאים, ועם חברת המכפר אולי יהרהר בתשובה ויוסגר קצת ימים כדי שישיב אל לבו ענייניו במתון, ויפשפש במעשיו, ולפעמים יוסגר שני הסגרין שמא הרהר תשובה ולא תשובה שלימה לגמרי, כאילו תאמר על דרך משל שחשב להחזיר מחצית גזלתו ואז יחדש בו השם קצת סימנין שיוסגר שנית אולי ישלים תשובתו ויטהר לגמרי. וכל ענין הסגרין אלו יורה השגחתו ברוך הוא על כל דרכי האדם אחת לאחת. ולפי שהדעות רבים בהשגחת האל על כל ברואיו יבאו בה הרבה פסוקים במקרא, והרבה מצות להורות על הענין מהיותו פנה גדולה בתורתנו, שיש כתות בני אדם יחשבו כי השגחת השם יתברך על כל המינין בפרט בין אנשים או כל שאר בעלי חיים, ויש מהן כתות יחשבו כי השגחת השם ברוך הוא על כל ענייני העולם בין בעלי חיים או כל שאר דברים, כלומר שלא יתנועע דבר אחד קטן בעולם הזה רק בחפצו ברוך הוא ובגזרתו עד שיחשבו כי בנפול עלה אחד מן האילן הוא גזר עליו שיפול, ואי אפשר שיתאחר או יקדם זמן נפילתה אפילו רגע, וזה דעת רחוק הרבה מן השכל, ויש כתות רעות יחשבו שלא ישים השגחתו ברוך הוא כלל בכל ענייני העולם השפל בין באנשים או בשאר בעלי חיים, והוא דעת הכופרים רע ומר. ואנחנו בעלי הדעת האמתית לפי מה ששמעתי נשים השגחתו ברוך הוא על כל מיני הבעלי חיים בכלל, כלומר שכל מין מן המינין הנבראין בעולם יתקיים לעולם לא יכלה ויאבד כולו, כי בהשגחתו ימצא קיום לכל דבר, ובמין האדם נאמין כי בהשגחתו ברוך הוא על כל אחד ואחד בפרט, והוא המבין אל כל מעשיהם. וכן קבלנו מגדולינו, וגם נמצא על זה הרבה כתובים יורו כי הענין כן, ולכן הזהירתנו התורה כי בהגיע אל האדם החולי הרע, והוא הצרעת, שלא יקחנו דרך מקרה רק יחשוב מיד כי עונותיו גרמו וירחיק מחברת בני אדם כאדם המרוחק מרוע מעשיו, ויתחבר אל המכפר המרפא שבר החטא ויראה אליו נגעו, ובעצתו ובדבריו ובפשפוש מעשיו יוסר מעליו הנגע, כי האל ברוך הוא שמשגיח עליו תמיד יראה מעשה תשובתו וירפאהו, וזהו ענין ההסגרין כמו שאמרנו.
מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה שאין מראות נגעים אלו שאמרנו מטמאין עד שיראו עמוקין מן העור, ולא שיהיו עמוקין ממש במישוש אלא שיראו כן בראיית העין, כעין מראה החמה שנדמית לרואים עמוקה מן הצל. ומה שאמרו [נגעים פ"ו מ"א] ששיעור הצרעת הוא כגריס הקלקי, כלומר שאם יראו בעור בשר האדם מאותן מראות כשיעור זה נקרא צרעת, אבל פחות מזה השיעור אין זה צרעת, והשיעור הזה הוא מקום מרובע בעור מחזק שש שערות רוחב ושש אורך שהוא בתשבורת מקום שלשים ושש שערות, היה ברחבו חמש שערות אפילו ארכו אמה אין זה צרעת, דרוחב שש שערות בעינן. כל מקום שנאמר בתורה בהרת הוא הדין לארבע המראות. ושלשה סימני טומאה הן, שער לבן, מחית בשר חי, פשיון. כיצד, מי שנולד בו שאת או ספחת או בהרת ובו שער לבן או מחית בשר חי כשיראנו הכהן יאמר לו מיד שטמא מוחלט הוא. לא היה בו שער לבן ולא מחיה יסגירנו שבעת ימים. ואם פשה הנגע יחליטנו מיד גם כן, שגם הפשיון הוא סימן טומאה, כמו שאמרנו. לא נולד בו אחד משלשה סימני טומאה בשבוע של הסגר ראשון יסגירנו שבוע שני, ואם נולד בו אחד משלשה סימני טומאה אלו יחליטנו לטומאה ואם לאו יטהרנו, שאין הסגר לצרעת עור ובשר יותר משתי שבועות. ואם אחר כך שטיהר אותו יולד בו אחד משלשה סימני הטומאה יטמאנו מיד גם כן, שאותם שלשה סימני הטומאה לעולם מטמאין בין בתחלה בין אחר ההסגרין. נגע הצרעת שהיתה לבנה הרבה כמו הצמר הלבן והשלג ואחר כך כהה וחזרה כמראה קרום הביצה וסיד ההיכל אין זה סימן טהרה כלל אלא הרי היא בטומאתה ממש כמו בתחלה עד שיכהה למטה מלובן קרום ביצה, ואז הוא נקרא בוהק וטהור. ואם תשאל אם כן מהו שנאמר בתורה [ויקרא י"ג] והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטהרו הכהן, תשובתך שזה נאמר בשכיהה הנגע למטה מקרום ביצה, אבל בקרום ביצה ולמעלה ממנו אין זה כהוי שעדיין מכלל מראות הטמאים הוא. ומה שנאמר [שם] ולא פשה הנגע בעור וטהרו יורה שכל זמן שלא פשה כלל ולא נולד בו אחד משלשה סימני הטומאה שאמרנו אף על פי שלא כיהה אלא עמד בעיניו, מכיון שלא פשה טהור הוא.
ודיני המקומות שבאדם שאין מתטמאין משום צרעת, ודיני שיעורי מחיה ופשיון ושער לבן גם כן בכמה מטמא, ודיני נגעי הראש והזקן, ועניינו שהוא נפילת השער שבהם מעיקרו וישאר מקום פנוי וזהו נתק, ואין נתק פחות מכגריס, ודיני כיצד מגלחין אותה, וסימני טומאתו וטהרתו, ודין מה שאמרו שהכל מתטמאין בנגעים ואפילו קטן בן יומו והעבדים, אבל לא גויים ולא גר תושב, ודין מה שאמרו שהכל כשרים לראות הנגעים אבל הטומאה והטהרה ביד כהן, כיצד כהן שאינו יודע לראות חכם ישראל רואהו ואומר לו לכהן אמור טמא והוא אומר טמא, או אמור טהור והוא אומר טהור, ויתר פרטיה מבוארים במסכת נגעים. ונוהגין דיני צרעת בזכרים ונקבות בכל זמן שיהיו לנו הכהנים בקיאין רואין אותם. כן נראה מדברי הרמב"ם זכרונו לברכה. ואף על פי שאי איפשר להביא קרבן עכשיו לכשיבנה בית המקדש ויהיה איפשר להביא קרבן בטהרתו מצרעתו יביא קרבן, וכל מי שנצטרע ולא התנהג על פי התורה הכתובה במצורע אלא שלקח הדבר בדרך מקרה ולא חש לבא אל הכהן ולהראותה לו ביטל עשה זה. ומן האמת שיהיה ענשו שתדבק בו הצרעת לעולם, ולטובים ייטיב השם וירפא. וכבר כתבתי למעלה סדר ביום השמיני בטומאת שמנה שרצים מצוה ד' שהרמב"ן זכרונו לברכה לא ימנה בחשבון המצות דיני הטמאות כולן כגון טומאת נבלות ושרצים ואוכלין ומשקין נדה ויולדת וזבה וזב ושכבת זרע וצרעת אדם ובית ובגד וטומאת מת וטומאת מי נדה וטהרתן, והוא כתב בספר המצות שלו ראיות ברורות בזה הענין מושכות כל לב שומען. ועם כל זה מדרך הרמב"ם זכרונו לברכה לא נטה במניין, כאשר ייעדתי בתחלת הבנין.
